זיכרון השואה - מפחיד אותנו?

   

ההשוואה שערך סגן הרמטכ"ל בין מה שעבר על גרמניה לפני השואה למה שעובר עלינו היום, אינה העיקר. מתחקיר שערכנו עולה כי המסר הרשמי שצה"ל מעביר לקציניו, בין היתר במסע 'עדים במדים', מזכיר מאוד את דברי האלוף יאיר גולן * דובר צה"ל בתגובה: "לא מבוצעת כל השוואה בין תקופת השואה לקורותינו היום. שיח פתוח בין מפקדים הוא תנאי הכרחי לצבא חושב"
רועי אהרוני

"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016" (האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל, ערב יום השואה התשע"ו).

אנשים רבים הופתעו מסגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, אבל נראה שהוא לא ניסה לעשות פרובוקציה. כשהאלוף גולן ישב בלשכתו ועבר על הנאום כדי לבדוק שהוא הוגה נכונה את המילים, הוא לא חשב שהוא מטיל פצצה. וזה החמור מכול: שההשוואה בין המצב בישראל לבין המצב בגרמניה הנאצית לא נראתה לו מופרכת או מקוממת, אלא טריוויאלית וטבעית. לא בכדי רבים תמכו באמירתו וחיזקו אותו.
זו המציאות שגילינו בצה"ל תשע"ו: האמירה הזו נראית לאלוף בצה"ל טבעית, מכיוון שהיא תוצר של תהליך ארוך שמוטמע בצבא, בעיקר דרך מסעות "עדים במדים" לפולין ובהוראת השואה ביחידות השונות. הסיפור כאן הוא לא האלוף גולן, אלא ויכוח על הלקחים שיש להפיק מהשואה בצה"ל של שנת תשע"ו.
עקרונות הוראת השואה בצה"ל

עוד לפני שנכנסים לחומרים הפנימיים, כבר מהסרטון שפורסם בדף הפייסבוק הצה"לי אפשר ללמוד רבות על המגמה. הסרטון נפתח במילים "11 מיליון איש נרצחו על ידי הנאצים בשואה". לא שישה מיליון, כי השואה הייתה לכולם, לא רק ליהודים: "בגלל שהם היו יהודים, להט"בים, צוענים, מתנגדים פוליטיים, נכים, סלאבים... שונים. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, זכרו את המיליונים שנהרגו. ולזכרם, היו גאים במי שאתם". את המסר האוניברסלי הזה, המנסה לטשטש את הייחוד הלאומי של שואת העם היהודי, עוד נפגוש בהמשך.

במצגת שפרסם חיל החינוך ניתנו דגשים להסברה על נושא השואה בצה"ל. בין המסרים הקונצנזואליים – קיום חובת הזיכרון וגיבוש תודעתנו הלאומית – נמצאים גם מסר יותר קונטרוברסלי: "השואה כמנוף להפנמת 'רוח צה"ל' בדגש על ערך יסוד 'כבוד האדם' וערכי 'חיי אדם' ו'טוהר הנשק'". לטענת המחברים, עם החיילים הפשוטים יש לעסוק ב"מסרים ייחודיים לעם היהודי", אך עם המפקדים יש לעסוק ב"מסרים אוניברסליים", שהם: "כבוד האדם, וציות לסמכות וגבולותיו". לפי המצגת, הוראת השואה צריכה לחזק את שייכותם של חיילי צה"ל "לעם היהודי, למדינת ישראל ולצה"ל". אך גם יש לברר את "משמעויות השואה עבור צה"ל כיום... כגוף צבאי הפועל מול אויב ומול אוכלוסייה אזרחית".

מה הקשר בין טוהר הנשק, ערך חשוב לכל הדעות, לבין השואה? קל להבין את הרמז: הגרמנים לא שמרו על כבוד האדם מול אוכלוסייה אזרחית, ולכן הגיעו לאן שהגיעו. אם חיילי צה"ל לא יתנהגו יפה לערבים, גם הם יכולים להיות נאצים.

זו הסיבה שהם כותבים שאחת המשמעויות של השואה היא "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו – לאיש אין יכולת לדון אדם אחר על התנהגותו במצב קיצוני שהאדם השופט לא התנסה בו". כלומר, כנראה לא צריך לדון את הגרמנים.

באחד הסעיפים במצגת המסר הזה עובר בצורה מובהקת: "כבוד האדם אינו ניתן לחלוקה. שנאה ואלימות של קבוצה אחת כלפי קבוצה אחרת הופכות להרגל ומשתלטות על אורח החיים של הקבוצה הראשונה. מבלי לוותר על השמירה על הקיום האישי והלאומי, יש לכבד כל אדם ולדון אותו כשלעצמו, ולא לפי מוצאו הגזעי או שייכותו הלאומית או הדתית. הנורמה של כבוד האדם קיימת כלפי הכול, או כלפי איש לא".

המפלצת הזו היא אני


"עדים במדים" הוא פרויקט שבמסגרתו יוצאות משלחות של צה"ל למסע בעקבות השואה במזרח אירופה. ראש המשלחת הוא קצין בדרגת תת-אלוף, ובמשלחת משתתפים אנשי קבע ומילואימניקים, אזרחים עובדי צה"ל ונציגי משפחות שכולות. גם חניכי קורס מ"פים מחויבים להשתתף במשלחת במסגרת הקורס.


רוב המשתתפים שאתם דיברנו לצורך הכתבה מלאים בשירות ותשבחות על המסע ועל ההשפעה החיובית שלו עליהם כמפקדים וכאזרחים. מבין התשבחות וכמעט בלי לחוש בבעיה, הם מספקים עדויות על דיונים ופעילויות סביב הנושא של טוהר הנשק, עד כדי השוואות מקוממות בין גרמניה של שנות ה-30 לישראל של ימינו. לעתים נדמה שבחלקים נרחבים במסע מטרתו הפכה מזיכרון הרוע שביצעו הנאצים ליהודים, ל'כיצד נלמד כאן איך אנחנו לא נתנהג כך לפלשתינים'.


בתיק חומר למפקד מסע שיצא לאור לפני כשנתיים, מציעים למפקד להעביר יחידה שנקראת "הרוצחים". בין הנקודות לדיון: "האם הרוצחים היו אנשים רגילים? מה גורם לאנשים רגילים להפוך לרוצחים? באילו תנאים אותם אנשים רגילים עלולים להידרדר במדרון החלקלק? ולו אנו במקומם, כיצד היינו נוהגים? לו היית אתה שם, נאמן לארצך, למלחמתה, חלק מתוך הקולקטיב, מתוך היחידה, דואג למשפחתך בעורף, מבין שאינך יכול לעצור את המצב לבדך, מה היית עושה?"


כותבי התיק ממשיכים ומפתחים את המושג של 'מדרון חלקלק': "האם מתרבים מעשי אלימות בשנים האחרונות? מעשי גזענות? לאן זה עלול להוביל אותנו? על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות השלושים, ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות הללו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?"


כמובן, זה כתוב בסימן שאלה – חיל החינוך נוהג לכתוב בסימן שאלה את מה שהוא רוצה להגיד בשלושה סימני קריאה. ההוכחה לכך באה בפסקה הבאה, שבה מתואר מה אפשר לעשות "כדי להימנע מהידרדרות במדרון זה". כלומר, באותו מדרון שלפני רגע שאלנו אם אנחנו נמצאים בו בכלל.


אז איך מומלץ להימנע מההידרדרות שבה אנו נמצאים? "עלינו לשאוף לטיפוח תרבות דמוקרטית לצד השיטה הדמוקרטית – אדם הוא אדם באשר הוא אדם, וכולם נבראו בצלם; יש לשמור על חירויות הפרט, על הומניזם".


בכלים נוספים שנותנים לכל משתתף במסע, כותב חיל החינוך כך: "שאלה אשר שבה ועולה בהקשר לשואה היא שאלת דמותם של הנאצים, הרוצחים. בעבר היו שטענו כי מדובר במפלצות, בחיות אדם, ולא באנשים. באמירה זו טמונה סכנה... כאשר אנו טוענים שהרוצחים הם מפלצות, אנו כביכול מבטיחים לעצמנו שמקרבנו לעולם לא יצאו רוצחים... אין להתעלם מכך שבני אדם, ואנו בכללם, מסוגלים לנורא מכול".


את העצמה של השפעת הדברים שמועברים כלשונם ניתן ללמוד דווקא מכך ששלושה קצינים שדיברנו עמם לא הרגישו במסרים האלה. "הייתי זוכר אם הנושא הזה היה עולה, כי זה היה מפריע לי", מספר אחד מהם. "שמעתי על צוות אחר במסע שלנו שאצלו זה עלה, אבל אצלנו לא הייתה יחידה על זה. אולי הזכירו פה ושם שאנחנו צריכים לדאוג שלא נפגע בחלשים מאתנו, אבל זה היה יחסית זניח". קצין אחר אמר: "זה תלוי במפקד הצוות. עם מפקד אחד תחווה סיור כזה, ועם מפקד אחר תחווה סיור אחר. אני לא נתקלתי במשהו כזה או אפילו קרוב לזה".

כך תזכור את אשר עשה לך


במהלך המסע יש טקסים רבים במחנות ההשמדה ובגטאות. בכל טקס אחד מן הקצינים רמי-הדרג שבמשלחת נושא נאום למשתתפים במסע. התגלגלה לידינו חוברת שאיגדה כמה מהנאומים הללו במשלחת אקראית, ואפשר להיווכח מהם שהנאום של יאיר גולן היה משתלב יפה מאוד בנאומי המסע הזה.


אותו מפקד אמר לחברי המשלחת כי עליהם "לדעת לכבד את האחר והשונה הן בתוכנו פנימה והן עם אויבינו... בתקווה שחזרתם מן המסע הזה עם מספר תשובות ועם הרבה תהיות וסימני שאלה". בסוף המסע הוא אמר: "עלינו לזכור את אשר עשה הצורר הנאצי והדרך שבה בחר לפעול, ולהנחיל לעצמנו, לפקודינו ולדורות שאחרינו שעל כולנו לבחור בכל עת להיות בני אדם".
מפקד אחד הצוותים אמר דברים דומים: "לעשות הכול, ככל יכולתנו, על מנת למנוע שואה נוספת, בארצנו ובכל מקום. להגן מפני הרג וסבל, לפעול על פי רוח צה"ל תוך שמירה על כבוד האדם, ערכי המוסר וטוהר הנשק".


גם משתתפי המסע כותבים באותה חוברת את מסקנותיהם מהמסע. אחד כתב כי "אנחנו יכולים להגיע לגזענות קהת חושים... רבים סימני השאלה מסימני הקריאה בכל הקשור לשואה"; אחר כתב: "המסע לא שינה הנחות בסיס אלא חידד כמה סוגיות. האחת, יכולה להיות שואה נוספת ועליי לחנך שלא תתרחש לעם היהודי ושלא נמצא את עצמנו מבצעים שואה לעם אחר. עליי לחנך את הסביבה שלי שמדינת ישראל יהודית ודמוקרטית אינה מובנת מאליה והיא הבסיס שלא נהיה שוב קרבן או שנעמוד מהצד השני של הכוונת, כרוצחים".

מי המסכן שעומד מאחורי הדלת – יהודי או ערבי


"ילדים ישנים במיטה שלהם ושומעים רכב כבד העוצר ליד הבית באמצע הלילה. הם שומעים מגפיים של חיילים העולים במדרגות. כשנשמעות הדפיקות בדלת, הילדים רועדים בבהלה במיטות. החיילים בחוץ קראו לילדים, אבל לא 'יודן ראוס', אלא – 'איפתח אל באב'".


את הסיפור הזה שמע אלעד (שם בדוי), קצין שיצא למסע לפני כשלוש שנים, באחד מימי ההכנה למסע. הוא מספר על מסע איכותי מבחינת עומק הדיונים ומרגש מבחינת ההליכה במדים בגיא הצלמוות. אך הסיפור הזה, עם הטוויסט המפתיע בסוף, נצרב בזיכרונו. לדידו, התפנית בעלילה נועדה לזעזע אותם. הקו בין סיפורי שואה לאקטואליה הופך דק.


"המפקד שסיפר לנו את הסיפור הזה הוא אדם שאני מאוד מעריך", אומר אלעד. "אני לא חושב שהוא השתמש בדוגמה הזו כדי לטעון שאנחנו והגרמנים זה אותו דבר. להבנתי, זה ניסיון להעביר מסר שבשבילו הוא לקח את הדברים לקצה, גם אם בפועל המרחק מאוד גדול. זה נטו לתת לך סטירה כדי שתפתח את האוזניים לדיונים הבאים".


אלעד חושב שהדיון בנושא האנושיות בהקשר של המסע לפולין הוא חיובי. "אני חושב שהמטרה היא לעורר את האנושיות בקרב קציני צה"ל המפקדים על הקרבות. המטרה של המפקד הייתה שאזדהה עם האויב, שאדע איך הילד הערבי מרגיש. זה כדי לזכור שבצד השני עומד בן אדם עם רגשות ולא רק אויב.


"אף אחד לא אומר שאנחנו מתקרבים לצבא הנאצי, הדברים נובעים מרצון להיות הכי מוסריים שאפשר והכי אנושיים שאפשר. אני אישית די מזדהה עם חלק מהדברים שאמר יאיר גולן, גם אם העיתוי לא היה מוצלח במיוחד. בשורה התחתונה, הלך הרוח של המסע היה ציוני, ישראלי ויהודי".

רק כדי לעורר דיון


עמיחי בן דוד יצא למסע לפני כשלוש שנים. הוא מספר כי הנושא של טוהר הנשק עלה בעיקר בדיונים בערבים, לאחר הסיור היומי, אך לא מצליח להיזכר איך עשו את החיבור בין הדיון על טוהר הנשק לבין המסע לפולין. במשך דקות ארוכות הוא מנסה להיזכר איך עלה הנושא הזה בין כל סיפורי הזוועות, אך לא עולה בידו.


הוא כן נזכר שבאחד מימי ההכנה למסע הזמינו אותם לראות סרט, אך לא בדיוק סרט שואה קלאסי אלא את הסרט "שומרי הסף", שבו שישה ראשי שב"כ לשעבר מבקרים בחריפות את המציאות בישראל. "אחרי הצפייה בסרט, קבלו הצופים על המדריך – 'זה לא קשור למסע, למה אנחנו צריכים לראות את זה?'" מספר עמיחי. "המפקד טען שזה מראה את הייחודיות של העם היהודי, היודע לתת ביקורת לעצמו. הוא אמר שאם לא נמשיך לדאוג להיות הצבא המוסרי ביותר, אנחנו בעצם לא שונים מצבאות אחרים".

לאחר מכן התפתח דיון על היחס לחייל שעושה מעשה בלתי מוסרי. "המפקד אמר שחשוב להנחיל לחיילים מההתחלה את טוהר הנשק, כי יהיו הרבה מצבים שבהם לפקודים שלנו לא יהיו השליטה העצמית או האחריות שיש למפקדים, ואז מבחינתם הם יירו בלי שיקול דעת".

גם הם רצחו בעיניים דומעות


העדויות המשיכו להיערם על שולחן המערכת. אבינועם (שם בדוי) יצא למסע כקצין במילואים לפני כשנה וחצי. גם הוא מספר על דיונים בנושא. "אני באמת חושב שמטרידה את האנשים המוסריות של הצבא", הוא אומר. "הבעיה היא שנותנים להם כלים לא נכונים לטפל בנושא".


אבינועם נותן לנו דוגמה מהמסע שלו לפולין: "כשהיינו ביער לופוחובה, מדריך של אחת הקבוצות הקריא לנו סיפור של חייל גרמני שהיה בבורות הירי. אותו חייל אמר שבהתחלה זה היה נראה לו מוזר, אבל לאחר מכן הוא התרגל".


בערב, מספר אבינועם, הקבוצות דנו בקטע המדובר. "המדריכים בעצם הרימו להנחתה, ולמפקדי הצוותים היו חוברות עם הנחיות לדיונים. היה דיון גם האם זה לגיטימי לדבר על זה או לא. ברגע ששמו את המשוואה הזו באופן עקרוני, נשארה רק השאלה עד כמה אנחנו כמוהם. זו הבעייתיות בסיפור הזה. לא ערערו על הנחת היסוד, שלפיה אנו יכולים להיות כמוהם".


חברו למסע של אבינועם, סרן יאיר שטבון, חזר מהמסע עם מטענים רבים, חלקם חיוביים וחלקם שליליים. "כבר בהכנה למסע עסקו הרבה בתחושות של הפולנים, וכמה הם היו קרבן בעצמם", מספר שטבון. "גם השומר במגדל השמירה במחנה ההשמדה היה מבחינתם קרבן. כשאמרנו להם שהיו כמה אירועי טבח שנעשו בידי הפולנים בעצמם, הם התייחסו לזה בביטול".
שטבון מספר שבימי ההכנה העלו כמה אירועי קיצון של חיילי צה"ל או סיפורים מהאינתיפאדה הראשונה. "עלה שם הסיפור של טבח כפר קאסם", מספר שטבון. "האמירה הייתה – אם לא נשמור על רמת המוסריות שלנו ולא נבין את האויב, אז הכיבוש יכול להביא למקומות כאלה. אמירות כאלו נאמרו על ידי אלופי-משנה שהעבירו את היחידות. להשוות בין כפר קאסם לאושוויץ? אפילו הגויים יגידו לך שזו השוואה פסולה ומזלזלת".


ביום העוסק ב"דמותם של הרוצחים" מנסים להבין את הרוצחים ואת הגורמים לרצח, ובין היתר מקריאים לחברי המשלחת קטעים שמראים עד כמה הרוצחים סבלו במשימה שהוטלה עליהם. קטעים כמו: "סרן וילהלם טראפ... דיבר בקול חנוק ועם דמעות בעיניו... הגדוד, אמר בעצבות, צריך לבצע משימה בלתי נעימה להחריד. המשימה הזאת אינה לרוחו, זה באמת מאוד מצער, אבל הפקודות הגיעו מן הסמכויות הגבוהות ביותר".


בסופו של היום יוצרים דיון עם על האפשרות שצה"ל יפעל כמו הנאצים, ושואלים על "המדרון החלקלק", עם הוראה למפקדים להתריע על כל בעיה מוסרית שתעלה ביחידה – "אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לעמוד מהצד. לעתים נדרשת מידה מסוימת של אומץ לפקד, להפעיל סמכות, לבטל מסורות שליליות". מאיפה מגיע הלקח הזה, אתם מבינים לבד.
"הנושא הזה היה ממש בולט", אומר שטבון. "ממש מנסים להבין אותם, זה היה קרוב ללימוד זכות עליהם. קראו לזה 'הפסיכולוגיה של הרוצח', כלומר ניסיון להיכנס לראשו, וכך לגרום לנו להגיד – זה אנושי, זה הגיוני, זה יכול לקרות לכולם".


שטבון טוען שהורגש פחד מעיסוק במוסר היהודי. "הם מאוד מפחדים שיהיה בטעות שיח אמוני-יהודי", הוא אומר. "רצינו להקריא קטעים שבהם היטלר בעצמו מדבר על המוסריות היהודית, אבל ברגע שניסינו לדבר על המוסריות הישראלית שטבועה בגנים שלנו, מיד יצאו מהדיון הזה. רצו שנדבר על מוסריות אוניברסלית ולא על מוסריות ייחודית לעם ישראל. כשיש מוסריות אוניברסלית, אז הגרמנים כמו היהודים כפופים לה, והגרמנים כמו היהודים יכולים להידרדר מוסרית באותו אופן. ברגע שאני אומר 'מוסר יהודי-אמוני', אני מבטל מבחינתם את כל ההשוואה. לכן השיח חייב להיות שיח אוניברסלי – לא עַם סגולה ולא בטיח".

הצלחתו של חיל חינוך


הרב ישי (שם בדוי) השתתף בתפקיד רב של אחת המשלחות. גם הוא מספר על הניסיון להבין את הגרמנים. "אחד הדברים הכי חזקים עכשיו במסמך 'ייעוד וייחוד' של חיל החינוך, שרוצה להחליף את ערכי צה"ל, הוא נושא המידתיות", טוען הרב. "מנסים להגיד לך – גם כשאתה רואה אויב, אתה חייב להיות מידתי. עליך לזכור מה עובר עליו, הוא מסכן גדול, הוא מתוסכל". לדידו, ההבנה של האויב הגרמני עוזרת להחדיר את המסר הזה.


"ראינו הצגה ב'יד ושם' באחד מימי ההכנה למשלחת", הוא נזכר. "בהצגה הזו מראים שהגרמני חי בקונפליקט: מצד אחד הוא אדם נאור ומצד שני הוא רוצח יהודים. הוא קם בבוקר, הולך לעבודתו לרצוח יהודים, וחוזר בבית לחיק משפחתו. מנסים להראות לך עד כמה זה רגיל".


לרב ישי ברור מה אנחנו צריכים ללמוד מכל הסיפור: "דבר ראשון, מכיוון שהדברים שיאיר גולן אמר והדברים שכתובים ביחידה של חיל החינוך הם ממש אחד לאחד, לא צריך להתרגש ממנו אלא מזה שזו האמירה של חיל חינוך.


"בנוסף, צריך להבין שהחינוך בצה"ל עובד טוב. כשסגרו את 'תודעה יהודית', לא התרגשנו. אמרנו – כמה כבר משפיע החינוך על החיילים ועל המפקדים. אך מהסיפור הזה אנחנו מבינים עד כמה החינוך הצבאי משפיע. החינוך הצבאי נתפס אצל החיילים, ובמיוחד אצל הקצינים העולים בשדרת הפיקוד, כאמת מוחלטת. כמו שאיני מהרהר אחרי פקודת המפקד שלי, כך איני מהרהר אחרי החינוך שמוטמע בי. הצבא הוא לא סברות, והמשנה החינוכית שלו נתפסת כאמת מוחלטת. אני מאמין שכך זה צריך להיות בצבא, אבל אז נשאלת השאלה – מהי המשנה החינוכית שאנו רוצים להקנות".

***

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "העיסוק בהנחלת זיכרון השואה מהווה מרכיב חשוב בחינוך הערכי שמקנה צה"ל לחייליו ומפקדיו. מסע 'עדים במדים' הנו אחת מהתכניות החינוכיות הייחודיות בתחום זה המיועדות למפקדים, ולו שתי מטרות מרכזיות משולבות – הנחלת זיכרון השואה וחיזוק הכשירות הערכית בקרב מפקדי צה"ל. כחלק מהכנת המפקדים הבכירים שמובילים את הצוותים במסע, מסופקים להם חומרי עזר ובכלל זה אפשרויות שונות לקיום שיח על תכניו, כאשר לא מבוצעת כל השוואה בין תקופת השואה לקורותינו היום. שיח פתוח בין מפקדים הוא תנאי הכרחי לצבא חושב. התנהלות מפקדים מבחינה מוסרית וערכית הוא אחד מבין כמה נושאים מגוונים שנידונים במהלך המסע".

ואם כולם מרשים לעצמם להשוות, נסיים גם אנחנו בפרפרזה על שירו הידוע של הכומר הפרוטסטנטי: כשסגרו את תודעה יהודית לא הרמנו את קולנו, כשחיל החינוך עשה מיקור חוץ למכונים בעייתיים לא הרמנו את קולנו, כשכך חינכו את מפקדינו על השואה לא הרמנו את קולנו. האם מישהו ירים את קולו לפני שיהיה מאוחר מדי?

****
פנינו ללשכת שר החינוך נפתלי בנט שיצא לפני כשבועיים נגד אמירתו של סגן הרמטכ"ל, כדי שיגיב על המציאות שהתגלתה בתחקיר על פיה, סגן הרמטכ"ל אינו הכתובת לתרעומת. בלשכת השר, סירבו להגיב לדברים.


את פנייתנו הפנינו גם ללשכת ראש הממשלה, שיצא אף הוא נגד אמירתו של האלוף יאיר גולן, אך עד לעת הירידה לדפוס טרם קיבלנו את תגובתו.
תגובת סגן שר הביטחון, הרב אלי בן-דהן: "אם הדברים אכן נכונים, הדבר חמור מאוד. השואה הייתה אירוע יוצא דופן וחד-פעמי בהיסטוריה האנושית, היא כוונה נגד העם היהודי ולא ניתן להשוות אותה לשום אירוע אחר. כל ניסיון להשוות את השואה לאירוע שקרה בעבר או שעלול לקרות ב

עתיד, הוא מופרך. בעז"ה כשייכנס השר החדש, אביא לפניו את הדברים".

איור: אשר שוורץ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
יש לך כנפי טיס

  אשר בן אבו חוגג...

חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם